<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן שפ"ה, ח"ה סימן פ"ט</h1>
<h2>דף כב.</h2>
שאלתם ראובן ואשתו משכנו בתים שלהם לשמעון, ומתו גם שניהם ראובן ושמעון ונשארו בנים קטנים לראובן ושמעון, ובתי המשכונה מוחזקים ביד אלמנת שמעון שהגבו בית דין המשכונה לאלמנה בכתובתה. ועכשו באה האלמנה ונתרעמה לפנינו מאלמנת ראובן לפדות המשכונה, ואלמנת ראובן טוענת שאין לה נכסים אלא אותם בתים בלבד, והבתים לבני ראובן מירושת אביהם ויש מהן שהלכו להם למדינת הים, ואם כן אין לבית דין למכור הבתים עד שיבואו הבנים. ואם שמא יראו הבית דין למכור הבתים, יש להם לעשות שומא תחילה עליהם על פי שמאין ויתנו לאלמנת שמעון כפי אותה שומא אף על פי שהיא ביתר ממה שימצאו מן הבתים על פי הכרזה. ועוד שתעשה אלמנת שמעון שטר שתחזיר השומא תוך חמש שנים אם יפרעו לה מעותיה. ואלמנת שמעון טוענת שאין לה לקבל הבתים לא בשומת בית דין ולא כפי מה שימצאו מן הבתים על פי ההכרזה, אלא ימכרו אותם בית דין ויפרעו לה. הודיעני הדין עם מי. תשובה אלו היו כל בני ראובן גדולים, אף על פי שהלכו להם למדינת הים אין ממתינין להם עד שיבאו, אלא בית דין יורדין לנכסים ופורעין לבעל חוב, וכמו שאמרו בפרק הכותב דתנן התם [כתובות פ"ז ע"א] והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמרינן עלה בגמרא [פ"ח ע"א] לא שנו שנפרעין שלא בפני בעל דבר ובשבועה אלא אלמנה משום חינא אבל בעל חוב לא ורבא [אמר] אפילו בעל חוב נמי נפרע שלא בפני הלוה כדי שלא יהא כל אחד לוקח מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים ואתה נועל דלת בפני לווין, וקי"ל כרבא. ואם יש שם בנים גדולים וקטנים אין בית דין יכולין לרדת לחלק הקטנים עד שיגדלו, לפי שאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים עד שיגדלו אלא אם כן חייבין ברבית כדי שלא יכלו נכסיהם ברבית או להגבות לאשת אביהם בכתובתה כדגרסינן בערכין פרק שום היתומים [כ"ב ע"א]. אבל יורדין לחלק הגדולים, ואם הם במקום קרוב שולחין מבית דין ומודיעין להם אם באו באו ואם לאו בית דין יורדין לנכסיהם ופורעין לבעל חוב. ויש לבית דין לעשות שומא למה (שאין) [שהם] רוצים לגבות מן הקרקע שומא יפה ומדוקדקת על פי הבקיאין, ואחר כך מכריזין בבית הכנסת בזמן הראוי כפי מה שאמרו שם בפרק שום היתומים או כפי מנהג המדינה, ואומרים קרקע פלוני שבמקום פלוני נישום כך וכך לפרוע לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו לפי מה שהוא וכל הרוצה להוסיף וליקח יבא ויקח. אם בא אחד והוסיף על השומא מוכרין לו ופורעין לאשה ולבעל חוב, ואם לא נמצא מי שיעלה על שומתם מוכרין לו. ואפילו לא ימצאו איש שירצה לתת בעד הקרקע כפי שומתם, אומרים לבעל חוב או לאשה טול אתה הקרקע בשומא ששמנו אותו שכבר דקדקנו בשומתו. ואם אמרו בעל חוב או האשה אין אנו נוטלין בשומתכם אין שומעין להם, שאין לפחות משומתם אחר שהבית דין דקדקו יפה בשומתם. ומה שאמרה אלמנת ראובן שתעשה אלמנת שמעון שטר שתחזיר הקרקע לבעלים אם יפרעו לה מעותיה תוך חמש שנים, אין בדבריה כלום, אלא בית דין שמין לה וכל זמן שהקרקע בידה ורצו בעלי הקרקע לפרוע לה מעותיה כפי מה ששמו לה בית דין תחזיר להם הקרקע על כרחה, לפי שאמרו [ב"מ ל"ה ע"א] שומא הדרא לעולם משום שנאמר ועשית הישר והטוב. אבל אם מכרתו לאחר או הכניסתו לבעל שוב אינה חוזרת לפי שבעל בנכסי אשתו לוקח הוי כדאיתא בריש פרק המפקיד.
